אני – אמא

להיות אמא...

זה כשמתמודדים עם אכזבה וציפיות שלא התממשו. כשלומדים לאפשר לבן אדם קטן לקבל בעצמו החלטות, לקחת אחריות ולקבל את התוצאות — גם כשהכול מתכווץ מפחד בפנים.

זה לעמוד ולראות איך הוא מבצע תרגילים אמיצים על האופניים. לדאוג שהוא ייפול, ייפצע... ולהשתוק. פשוט להאמין בו. לדעת שהוא יתמודד. כי באדם הקטן הזה את כבר רואה את המבוגר — את מי שרק מתכונן לצמוח.

להיות אמא זה לקבל שהוא שונה. שהוא חושב אחרת ואולי רוצה לעצמו משהו אחר ממה שאני רוצה בשבילו. זה כל יום להתמודד עם הרצון לבנות עבורו את הדרך "הנכונה". ובמקום זאת — לתפוס את העניין שלו בעודו בחיתוליו, לראות את הערך שבו, לתת לו הזדמנות לפתח אותו.

זה להאמין בעצמי שוב ושוב, גם כשבפעם העשירית הידיים נופלות ונדמה שכל המאמצים לשווא. להאמין שהילד הזה בחר בי לאמא שלו — מסיבה כלשהי הידועה רק לו. ושגם אני בחרתי בו — מסיבות שלי. והקשר הזה — לנצח. כל החיים אהיה אמא של האדם הזה. של מי שפעם חי מתחת ללב, של מי שילדתי, הנקתי, נשאתי על הידיים... ועכשיו הוא כמעט בגובה שלי, וכבר יש לנו כמעט אותו מספר נעל.

להיות אמא זה לקבל בו את הכול. את התכונות שלי — אלה שמשמחות ואלה שמעצבנות. את תכונות אביו — הטובות ופחות. את ההדהוד הבלתי נתפס של סבתות וסבים. ולהודות. להודות לכל האנשים האלה — רחוקים וקרובים — שפעם הצליחו. שחייהם, המאבקים שלהם, האהבה שלהם הובילו לכאן — לרגע הזה, לילד הזה, להמשך חייו.